איך מתחילים בסיפור, כשההתחלה נעוצה הרחק הרחק בילדות שלנו, ובתכונות שסיגלנו וסיגלו לנו אנשים?
אני בת בכורה במשפחה של 4 אחיות, בנות. משפחה בורגנית לחלוטין. אמא דומיננטית בבית. ההרגשה הכללית שקיבלתי תמיד, שסומכים עליי. מה שעשיתי או מה שהחלטתי, או חוויות שעברתי, תמיד שיפרה תצליח מזה. זו ההרגשה שקיבלתי ועם ה"כבודה" הזה הלכתי לדרך.
בצעירותי, הייתי מדריכה בנוער העובד, ושירתתי בנח"ל בתפקיד פיקודי, ודווקא אחרי צבא, לא מצאתי את עצמי. התחבטתי עם עצמי אם ללכת ללמוד הוראה אבל לא הייתי שלמה עם זה. אהבתי את ההתחככות עם אנשים.
נישאתי בגיל צעיר, וכבר בגיל 22 הפכתי לאמא. אם כבר אמא, אז עד גיל 32 הפכתי לאמא + 4 ילדים. אחרי הולדת 2 בנותיי הגדולות, החלטתי לצאת ל"שוק העבודה". אף אחד לא עזר לי. התבייתתי על הצעת עבודה "חצי יום", וכמובן שכל הקסם שבי עבד. עבודת השיווק הראשונה צלחה. "אם תרצו אין זו אגדה". התפתחתי וגדלתי עם החברה שבה עבדתי. (ממזכירה, למנהלת שירות לקוחות, למנהלת שיווק, עבדתי כמנהלת אתר בנייה (ממש! - החל מתוכניות על הנייר, עובדים, קבלנים, משכורות, תשלומים לדירות מדיירים, הגשת בניין לטופס 4). חויה.
עם לידת ביתי השלישית (יש לי שלוש בנות ובן), התגלו קשיים בזוגיות. מכיוון, שאני לא יכולה לשמור דברים בבטן, ביקשתי ללכת לטיפול זוגי. בעלי, לעומת זאת, ביקש ללכת לקבוצת הורים. אם כבר גבר מבקש ללכת לקבוצת תמיכה ולימוד, מי אני שאערער על כך? - כך התוודעתי למדריכה שלי. במשך שנים, למדתי התפתחות אישית, מודעות, הורים-ילדים, יחסים בינאיישים, מדיטציות, רייקי, נגיעות מהקבלה. למדתי לתת לעצמי פעם בשבוע שקט. למדתי לקבל לעצמי את הפינה שלי, גם אם לפעמים זה נשמע חוזר על עצמו. כאשר הזדקקתי לטיפול אישי, הלכתי. התמדתי, ומכאן נפתחו שערי שמים.
עם צמיחתי ובגרותי המקצועית, ממש גיל בת-מצווה, רצה הגורל והעסק עבר למקום מרוחק יותר. אני זוכרת את הפגישה עם הבוס, בו ביקשתי העלאה זעומה בנסיעות, והטון הבוטח שלו, למה? הרי זו אותה דרך...... פתאום ירד האסימון!!!!!!
מגיע לי הרבה יותר. הפעם, ביקשתי פי 3 ממה שמגיע לי, כי הרגשתי שזה מה שמגיע לי, ולא פחדתי. חצי שנה עברה, ועם בכי ודמעות עזבתי את מקום העבודה (לא השתלם למעסיק להחזיק אותי בסכומים שביקשתי). קיבלתי דמי אבטלה, נהניתי מכל רגע. הרגשתי כאילו אלוהים נותן לי חופשה בתשלום. שבועיים לפני סיום האבטלה, קיבלתי עבודה במשרד הפקות, עבודה זמנית. עם תום עבודתי, החלתי ישר בלימודי האימון. הייתי כמו ספוג. עברתי בעצמי תהליך אימון אישי. המילים "שמחה, צחוק, אושר" נכנסו לי לחזון יותר מפעם אחת. קבעתי ללכת עם חברה לראות הופעה של לני רביץ, אבל פספסנו. נכנסנו לאינטרנט ולחצנו "צחוק" - להפתעתנו הופיעו מועדוני צחוק בחינם. בחינם? קפצנו על המציאה.
מועדון הצחוק אליו חברתי היה במודיעין. הרגשתי מוטרפת לחלוטין, והתפצצתי מצחוק. כאשר הגעתי הבייתה, לא היה בי כוח לכלום. הייתי כמו זומבי מול הטלויזיה. הבית היה הפוך, ולא היה לי כח לצעוק על בעלי והילד. זה היה נס! ישנתי כמו תינוקת לחלוטין. הראש התחיל לעבוד. הבנתי שקרה פה משהו, ששווה בדיקה. גם המדריכה באותו ערב, היתה ד"ר. מכבוד למדי, נכון? - נסעתי בפעם השנייה לבדי, והפעם הרשתי לעצמי יותר. התחלתי לקשר את כל הדברים שהטמיעו בי במהלך השנים: "חשיבה חיובית", "אנרגיות טובות", "התמרה", "מצווה להיות בשימחה", "דומה מושך דומה". הצחוק נכנס למשבצת הנכונה. המשבצת החסרה. זה היה החלק המעשי של כל מה שלמדתי במשך השנים, ובכלל, לי כאדם. הרי אני זו שאוהבת לצחוק, להשתטות, ועם חיוך על השפתיים. זו שכולם מגדירים עם "שימחת חיים". הרשיתי שהחלק היצירתי שלי יתעורר לחיים. רצינות לצד יצירתיות, עם מסר חזק. זוהי שיפרה.
תוך חודש כבר הייתי בקורס מנחים. חודש אחרי כן, מיתגתי את "מועדון הצחוק בחולון". הפעלה ראשונה שלי בתור מנחה מעגלי נשים ומנחה יוגה צחוק, היתה במקום שבו סיימתי ללמוד - דרך הרווחה בחולון. ידעתי שאני מתחילה בבית. בעיר שלי. מכאן, ללא חשש, ועם עזרה ממורתי, פניתי ישר לארגונים וחברות. לא בחלתי בהפעלות לילדים, קשישים, משרדי הפקות, מנהלי בנקים, ימי הולדת, מסיבות רווקות, גיבוש עובדים. הפחד הפך לדחף (נשמע קלישאה - אבל זו האמת). אם בעבר לא הייתי מוכנה להתניע את הרכב ולנסוע לפגישות מחוץ למשרד, היום אני "תופרת" את הארץ לאורכה ולרוחבה, עם מפת דרכים, ועל כל הגעה אני גאה בעצמי יותר.
הצחוק פתח בפניי דלתות רבות. הנחיית הקבוצות נותנת לי במה לשוחח על כמה חשוב להרשות לעצמנו לצחוק. על הבחירות שלנו בחיים, על לתת לעצמנו. להודות לכל האנשים בדרך (הורים, אחיות, בעל, מעסיקים, מורים רוחניים, חברים ועוד). הפכתי להיות יוזמת עבורי. העבודות שלי במהלך השנים כשכירה, היו ההכנה לחיים האמיתיים עכשיו. היום, אני משווקת, מיחצנת, מפעילה ומדריכה אחרים.
החיים מזמנים "אתגרים" לכולנו. אני, בגיל 38 התחלתי עם השינוי, והשמים הם הגבול עבורי (זו הרגשתי). בסוף אוקטובר האחרון אוסמכתי למורה למנחי יוגה צחוק בארץ ובעולם.
הצלחתי לחדור למערכת הבריאות, למערכת החינוך ולאנשים ישר ללב.
אני מעורה במעגלי נשים, חברה בויצ"ו, וממשיכה לתת לעצמי. אפשרי להיות גם אמא, אישה, ואשת עסקים בנשימה אחת. הויתור שלי - פחות פטפטת עם חברות. יותר משימתית וממוקדת.
כאשר אני עומדת על הבמה, אחד הדברים החשובים שלי ביותר, הוא להראות לנשים וגברים שאפשר. אפשר לעשות, ולא רק לדבר.
התמדה היא ההצלחה. אין תרופות קסם! נסו להיות בכמה שיותר מעגלי נשים - הם סוד הכוח. תפרגנו לעצמכם, ולאו דוקא בקניות עבור החיצוניות, אלא יותר לנשמה שלכן. בסוף רואים את זה גם חיצונית!
העבודה לא פשוטה, אבל האנרגיות אדירות. האדרנלין זורם. אין דבר יותר יפה מלראות עולם מחייך.
עכשיו תורכם!
אני בת בכורה במשפחה של 4 אחיות, בנות. משפחה בורגנית לחלוטין. אמא דומיננטית בבית. ההרגשה הכללית שקיבלתי תמיד, שסומכים עליי. מה שעשיתי או מה שהחלטתי, או חוויות שעברתי, תמיד שיפרה תצליח מזה. זו ההרגשה שקיבלתי ועם ה"כבודה" הזה הלכתי לדרך.
בצעירותי, הייתי מדריכה בנוער העובד, ושירתתי בנח"ל בתפקיד פיקודי, ודווקא אחרי צבא, לא מצאתי את עצמי. התחבטתי עם עצמי אם ללכת ללמוד הוראה אבל לא הייתי שלמה עם זה. אהבתי את ההתחככות עם אנשים.
נישאתי בגיל צעיר, וכבר בגיל 22 הפכתי לאמא. אם כבר אמא, אז עד גיל 32 הפכתי לאמא + 4 ילדים. אחרי הולדת 2 בנותיי הגדולות, החלטתי לצאת ל"שוק העבודה". אף אחד לא עזר לי. התבייתתי על הצעת עבודה "חצי יום", וכמובן שכל הקסם שבי עבד. עבודת השיווק הראשונה צלחה. "אם תרצו אין זו אגדה". התפתחתי וגדלתי עם החברה שבה עבדתי. (ממזכירה, למנהלת שירות לקוחות, למנהלת שיווק, עבדתי כמנהלת אתר בנייה (ממש! - החל מתוכניות על הנייר, עובדים, קבלנים, משכורות, תשלומים לדירות מדיירים, הגשת בניין לטופס 4). חויה.
עם לידת ביתי השלישית (יש לי שלוש בנות ובן), התגלו קשיים בזוגיות. מכיוון, שאני לא יכולה לשמור דברים בבטן, ביקשתי ללכת לטיפול זוגי. בעלי, לעומת זאת, ביקש ללכת לקבוצת הורים. אם כבר גבר מבקש ללכת לקבוצת תמיכה ולימוד, מי אני שאערער על כך? - כך התוודעתי למדריכה שלי. במשך שנים, למדתי התפתחות אישית, מודעות, הורים-ילדים, יחסים בינאיישים, מדיטציות, רייקי, נגיעות מהקבלה. למדתי לתת לעצמי פעם בשבוע שקט. למדתי לקבל לעצמי את הפינה שלי, גם אם לפעמים זה נשמע חוזר על עצמו. כאשר הזדקקתי לטיפול אישי, הלכתי. התמדתי, ומכאן נפתחו שערי שמים.
עם צמיחתי ובגרותי המקצועית, ממש גיל בת-מצווה, רצה הגורל והעסק עבר למקום מרוחק יותר. אני זוכרת את הפגישה עם הבוס, בו ביקשתי העלאה זעומה בנסיעות, והטון הבוטח שלו, למה? הרי זו אותה דרך...... פתאום ירד האסימון!!!!!!
מגיע לי הרבה יותר. הפעם, ביקשתי פי 3 ממה שמגיע לי, כי הרגשתי שזה מה שמגיע לי, ולא פחדתי. חצי שנה עברה, ועם בכי ודמעות עזבתי את מקום העבודה (לא השתלם למעסיק להחזיק אותי בסכומים שביקשתי). קיבלתי דמי אבטלה, נהניתי מכל רגע. הרגשתי כאילו אלוהים נותן לי חופשה בתשלום. שבועיים לפני סיום האבטלה, קיבלתי עבודה במשרד הפקות, עבודה זמנית. עם תום עבודתי, החלתי ישר בלימודי האימון. הייתי כמו ספוג. עברתי בעצמי תהליך אימון אישי. המילים "שמחה, צחוק, אושר" נכנסו לי לחזון יותר מפעם אחת. קבעתי ללכת עם חברה לראות הופעה של לני רביץ, אבל פספסנו. נכנסנו לאינטרנט ולחצנו "צחוק" - להפתעתנו הופיעו מועדוני צחוק בחינם. בחינם? קפצנו על המציאה.
מועדון הצחוק אליו חברתי היה במודיעין. הרגשתי מוטרפת לחלוטין, והתפצצתי מצחוק. כאשר הגעתי הבייתה, לא היה בי כוח לכלום. הייתי כמו זומבי מול הטלויזיה. הבית היה הפוך, ולא היה לי כח לצעוק על בעלי והילד. זה היה נס! ישנתי כמו תינוקת לחלוטין. הראש התחיל לעבוד. הבנתי שקרה פה משהו, ששווה בדיקה. גם המדריכה באותו ערב, היתה ד"ר. מכבוד למדי, נכון? - נסעתי בפעם השנייה לבדי, והפעם הרשתי לעצמי יותר. התחלתי לקשר את כל הדברים שהטמיעו בי במהלך השנים: "חשיבה חיובית", "אנרגיות טובות", "התמרה", "מצווה להיות בשימחה", "דומה מושך דומה". הצחוק נכנס למשבצת הנכונה. המשבצת החסרה. זה היה החלק המעשי של כל מה שלמדתי במשך השנים, ובכלל, לי כאדם. הרי אני זו שאוהבת לצחוק, להשתטות, ועם חיוך על השפתיים. זו שכולם מגדירים עם "שימחת חיים". הרשיתי שהחלק היצירתי שלי יתעורר לחיים. רצינות לצד יצירתיות, עם מסר חזק. זוהי שיפרה.
תוך חודש כבר הייתי בקורס מנחים. חודש אחרי כן, מיתגתי את "מועדון הצחוק בחולון". הפעלה ראשונה שלי בתור מנחה מעגלי נשים ומנחה יוגה צחוק, היתה במקום שבו סיימתי ללמוד - דרך הרווחה בחולון. ידעתי שאני מתחילה בבית. בעיר שלי. מכאן, ללא חשש, ועם עזרה ממורתי, פניתי ישר לארגונים וחברות. לא בחלתי בהפעלות לילדים, קשישים, משרדי הפקות, מנהלי בנקים, ימי הולדת, מסיבות רווקות, גיבוש עובדים. הפחד הפך לדחף (נשמע קלישאה - אבל זו האמת). אם בעבר לא הייתי מוכנה להתניע את הרכב ולנסוע לפגישות מחוץ למשרד, היום אני "תופרת" את הארץ לאורכה ולרוחבה, עם מפת דרכים, ועל כל הגעה אני גאה בעצמי יותר.
הצחוק פתח בפניי דלתות רבות. הנחיית הקבוצות נותנת לי במה לשוחח על כמה חשוב להרשות לעצמנו לצחוק. על הבחירות שלנו בחיים, על לתת לעצמנו. להודות לכל האנשים בדרך (הורים, אחיות, בעל, מעסיקים, מורים רוחניים, חברים ועוד). הפכתי להיות יוזמת עבורי. העבודות שלי במהלך השנים כשכירה, היו ההכנה לחיים האמיתיים עכשיו. היום, אני משווקת, מיחצנת, מפעילה ומדריכה אחרים.
החיים מזמנים "אתגרים" לכולנו. אני, בגיל 38 התחלתי עם השינוי, והשמים הם הגבול עבורי (זו הרגשתי). בסוף אוקטובר האחרון אוסמכתי למורה למנחי יוגה צחוק בארץ ובעולם.
הצלחתי לחדור למערכת הבריאות, למערכת החינוך ולאנשים ישר ללב.
אני מעורה במעגלי נשים, חברה בויצ"ו, וממשיכה לתת לעצמי. אפשרי להיות גם אמא, אישה, ואשת עסקים בנשימה אחת. הויתור שלי - פחות פטפטת עם חברות. יותר משימתית וממוקדת.
כאשר אני עומדת על הבמה, אחד הדברים החשובים שלי ביותר, הוא להראות לנשים וגברים שאפשר. אפשר לעשות, ולא רק לדבר.
התמדה היא ההצלחה. אין תרופות קסם! נסו להיות בכמה שיותר מעגלי נשים - הם סוד הכוח. תפרגנו לעצמכם, ולאו דוקא בקניות עבור החיצוניות, אלא יותר לנשמה שלכן. בסוף רואים את זה גם חיצונית!
העבודה לא פשוטה, אבל האנרגיות אדירות. האדרנלין זורם. אין דבר יותר יפה מלראות עולם מחייך.
עכשיו תורכם!
